הבלוג של יעל (כמכאג'י) סויסה
הפעם השמות אמיתיים, והסיפור, כמו תמיד, מהחיים

מ"רווקה סדרתית" ועד לחתונה - הסיפור האישי של יעל (כמכאג'י) סויסה
 

אתחיל מהסוף השמח: אני נשואה בשמחה לאהבת חיי, דוד המלך (סויסה). לפני כחודש זכינו לעמוד תחת החופה ובעז"ה יש לנו ויהיה לנו בית נאמן בישראל. אמן! אבל לפני כשנה, כשהכרתי את מרכז הכל יחסים – את יעל וארי הנפלאים, כל זה היה רחוק ממני עד מאוד. הייתי רווקה דתיה בת 31. במגזר הדתי זה נחשב ממש "מבוגרת" וזה היה כבר הרבה אחרי התאריך שהצבתי לעצמי להתחתן, חשבתי שבגיל 24 אהיה נשואה (כמו הוריי), ושזה יקרה באופן טבעי ומבלי שאתאמץ עבור כך. כולם מתחתנים, אז למה שאני לא?!
אז זהו, שלא...

היום אני יודעת שצריך להתאמץ כדי להשיג זוגיות, אחרת כלום לא קורה! וגם כל המתחתנים שלכאורה חשבתי שלא עשו שום מאמץ – זו הכל אשליה שלי, עכשיו אני רואה כמה מאמץ הם עשו, מי יותר ומי פחות – אבל לאף אחד אין אפס מאמץ. זה לא קיים... "לא יגעת ומצאת, אל תאמין".

דרכי אצל יעל וארי התחילה במרץ 2013 בסדנה "מדייטים לזוגיות". הגעתי לחלק הראשון של הסדנה בחמישי בערב. ואם לפני כן חשבתי שאני בחורה "מצטיינת" בכל מה שקשור לדייטים וביחס לגברים... אז באותו ערב הבנתי כמה אני בכיוון ההפוך לגמרי. עשיתי כמעט את כל הטעויות האפשריות בדייטים. לא פלא שמעולם לא הצלחתי לעבור את מחסום הדייטים הראשונים... דוד הוא הבחור הראשון שהצלחנו להגיע למצב של 'יוצאים יחד תקופה', שאנחנו חברים! המילים "חבר שלי" מעולם לא עלו על דל שפתיי קודם לכן.

אבל באותו ערב בסדנה, כשנפל לי האסימון כמה אני לא בכיוון הנכון, הרגשתי את הייאוש כמעט הכי עמוק בחיי... אני עדיין זוכרת את התחושה שליוותה אותי בנסיעה הביתה לירושלים: התוכן הנלמד נשמע מצוין, ועם זאת, זה אומר עליי שאני כל כך... צריכה להשתנות, כל כך צריכה לעבוד על עצמי – אין לי סיכויי בעולם להצליח! זה בטח קשה מדי.
אז תודה רבה, אבל זה לא בשבילי!!!

אני קוראת לזה – בת יענה – אם לא נוח לי הפתרון, אז אתעלם ממנו ואז הבעיה לא תצוץ לי מול הפרצוף וכאילו הכל בסדר... כן בטח! כל הכבוד יעלי על הגאונות... וכך תתחתני???? בסדנא למדתי שיש הסבר לוגי לתופעה הזו – זהו דפוס חשיבה רווקי. לברוח מהבעיות בזוגיות במקום לפתור אותן... ותוצאות? אפס! העיקר שלא יצאתי מאיזור הנוחות שלי. כרווקים אנחנו לא רוצים לצאת מאיזור הנוחות לעולם, ושוכחים שזו הדרך היחידה להשיג תוצאות (כי הדרך הקודמת, כך מבחן התוצאה מוכיח, לא עבדה). הדפוס הזוגי ההפוך של זה נקרא "לעשות שזה יצליח" – להישאר במערכה ולמצוא פתרון גם אם זה כולל קשיים רבים. למחרת, למפגש ההמשך של הסדנה, לא הופעתי... הייאוש גבר עליי. היה לי תירוץ מוצלח – הייתי חולה בשפעת (באמת). אבל האמת היא שהייתי בהתנגדות. התנגדות לקבל את המציאות הקשה שעמדה מולי: אם את רוצה שינוי תצטרכי להתאמץ עבורו.

עברו חודשיים והמחשבות התחילו לחלחל פנימה… לבסוף החלטתי שאני מסוגלת לעשות את השינוי. זו היתה קפיצתי הראשונה למיםבחרתי לעשות כל מה שצריך ולהצליח!!! זכות הבחירה היא בידיים שלי ולא באיזה גורל עיוור. אני בחרתי והייתי מחוייבת להצלחה. נרשמתי שוב לסדנה "מדייטים לזוגיות", אבל הפעם הייתי נוכחת בכולה. בעקבותיה גם נרשמתי לסדנה המורחבת ותוכנית הליווי "עד החתונה", שם עברתי תהליכים רבים מספור. ובאמת, לקחתי הנושא ברצינות, ללמוד, לתרגל, להתפתח, והשינויים אט אט התחילו להתממש... מי שהכיר אותי לפני שנה והיום - טוען שאיני אותה יעל בכלל. ב"ה אני מודה לאל שנתן לי הכח לעמוד במשימה. אני מאמינה שמי שבאמת רוצה ומוכן להתאמץ בעבור זה – יכול.

אחד השינויים הראשונים שעשיתי, היה לעבוד על דפוסי החשיבה הזוגיים. הייתי "זאב בודד", אולי אפילו "אב טיפוס של הזאב הבודד", עד כדי כך שהייתי הולכת לתיאטרון ולקולנוע לבד כי זה הרבה יותר קל. לא צריך לשכנע אף אחד שיצטרף, לא צריך לחכות לאף אחד, לא צריך לשמוע את הקיטורים אחרי זה של אף אחד...

כשסיימתי את הסדנה הראשונה של "עד החתונה" הרגשתי שעשיתי שינויים, אבל הדרך עוד ארוכה. וזה טבעי לגמרי, שינויים עושים בצעדים, לא ב"בום" אחד, והחלטתי להמשיך לסדנה נוספת. כשעושים חזרה על התכנים, שמים לב פתאום שהיו הרבה דברים שלא קלטנו קודם... השתתפתי שוב ב"מדייטים לזוגיות", ודווקא שם, בסדנה הקצרה, נפל לי אסימון חשוב נוסף: ניהול רגשות בקשר ותזמון נכון של מתי לפתוח את הלב, תוך כדי שאני צריכה להיות ב"הכי טוב" שלי בכל אחד מחמשת שלבי הקשר. זה היה דבר חדש, זר ומוזר לי לגמרי. איך מנהלים רגשות? ואיך לעזזאל אני יכולה לפתוח את הלב, ועוד ע"פ בחירה שלי? שנים מנעתי מעצמי לפתוח את הלב, להתמסר ולהתאהב, שמא אפגע. תמיד הייתי צריכה להיות זו שבשליטה. אפילו תרגיל איבוד שליטה פשוט, כמו ליפול אחורנית ולסמוך על האחר שיחזיק אותי, לא הייתי מסוגלת. כמה שזה נשמע טיפשי, זה 100% אמיתי, פשוט היה לי קשה להתמסר.

באותה תקופה עדיין הייתי ללא זוגיות אמיתית. הייתי רק יוצאת לדייטים וזה תמיד היה מסתיים מהר. אבל היה בחור אחד, חילוני, מתוך משתתפי הסדנה, שמשך את תשומת ליבי... כאן הרגשתי בבעיה, מין צחוק הגורל, הנה בחור נפלא אבל אינו מתאים לערכייך. מה את עושה? זה היה בעיניי מבחן – מבחן שבא לבדוק אותי, האם אני באמת מחוייבת להצלחה ומוכנה לעשות הכל למען הזוגיות שלי ולהתמסר ולהתאהב, גם אם זה לא מה שציפיתי? או שברגע האמת בורחת חזרה לאיזור הנוחות ומתחפרת בתירוצים (מוצדקים ככל שיהיו אבל - תירוצים)? יאמר לזכותי, שהפעם הייתי למודת ניסיון, כבר לא דפוס רווקי שבורחת מהתמודדות, הפעם החלטתי להתמודד עם האתגר גם אם הוא דורש מאמץ רב.

יעל המנחה עזרה לי להבין את עומק הענין של לנהל רגשות. מצד אחד התחלתי להתחבר לאדם זה והרגשות התחילו להתפתח, ומצד שני עוד לא החלטתי אם אני נותנת לזה סיכוי ולכן לא כדאי לפתוח את הלב כי זה אבוד מראש. במשך תקופה של כשבועיים ימים הסתובבתי בבטן עם כדור אש שאני, פעם ראשונה, שלטתי בו במקום שהוא בי – אני ניהלתי את רגשותיי במקום הם אותי. ובתקופה הזו עשיתי בירור עם עצמי מה אני עושה? מה אני רוצה? לאחר התלבטויות החלטתי שאני מוכנה לקחת את הסיכון וללכת על זה גם שהוא חילוני (ולתת לדברים להתפתח ולמצוא פתרונות). אז הרשיתי לרגש שלי להתפתח עוד קצת, לא הרבה כי עדיין זה לא הזמן, הרגשתי שאני מסוגלת לפתוח מעט את הלב והסיכוי לזוגיות אם זה ילך טוב או לשאת בתוצאה של 'אולי פגיעה' אם זה לא יגמר בטוב.

בסופו של דבר, לא יצאנו ת'כלס אפילו לדייט אחד אבל דיברנו הרבה על זה. חוויתי שברון לב, עד שסוף סוף מגיע מישהו שמוצא חן בעיניי מבחינה זוגית, יש בו כמעט הכל, ושאני מוכנה לעמוד במבחן הנ"ל, ובסוף - זה לא... אבל זה היה שווה את הסיכון. למשך שבועיים שהיינו לכאורה יחד – זו היתה תחושה נפלאה להרגיש שמישהו איכותי מעוניין בי באמת ואני לא מתחרטת. במבט לאחור, אני אפילו מאושרת שזה אכן לא התפתח יותר, ואני שלמה עם עצמי שעמדתי במבחן. זה מין סוג של מבחן פיקטיבי: אם תעמדי בו בהצלחה ותסכימי (רעיונית) לשלם את המחיר, אז לא באמת תצטרכי לשלם אותו. אבל תדעי זאת רק אחרי שתסכימי לעבור את המבחן... (כמו קריעת ים סוף, עד שלא מגיעים מים עד נפש, הים לא נפתח. אבל כשהוא נפתח... העצמה מדהימה!) אני מדגישה את החלק הזה בסיפור למרות שהוא טכנית לא ארך הרבה זמן, כי זו נקודת מפנה משמעותית. זו הנקודה שבעצם היוותה לי מקפצה לזוגיות – הידיעה שאני יכולה לבחור במי להתאהב (ובמי לא). כאשר הבנתי שהבחור הנ"ל לא יביא קשר, ישירות החלטתי להמשיך הלאה. התאבלתי עליו ובכיתי כמה זמן (זה מאוד עוזר) והמשכתי הלאה נחושה בדעתי למצוא מישהו אחר שיביא קשר ויבחר בי.

באותו שבוע, נוצרה התקשורת הראשנה ביני לדוד. (אגב, סתם בשביל הקוריוז, באותו שבוע גם לבחור החילוני הנ"ל התחילה זוגיות עם מישהי אחרת מהסדנה, והם בעז"ה בדרכם לחתונה!). בתקשורת עם דוד, אני זוכרת שעמדו לנגד עיניי הדפוסים הזוגיים ביתר עצמה: לבחור בזוגיות ולא לבחור באדם. כלומר להתאהב במי שמביא קשר ולא ב'פרפרים בבטן'. זה לא היה קל, אבל זה עבד מצוין. דוד היה רחוק מ"רשימת המכולת" הרווקית שלי, אבל ברשימת הערכים שלי הוא שלט ביד רמה – היה בו את כל מה שאני ייחלתי לעצמי בזוגיות שלי, בקשר עצמו. הוא מביא קשר, בוחר בי ועושה שזה יצליח. (בתחילה חשבתי שהוא עשה בעצמו סדנת "עד החתונה" מרוב שהוא היה תותח-על בחיזור אחריי).

בשלב של אי הוודאות שיש בתחילה, השארתי את הלב סגור כפי שלמדנו, כי זה לא הזמן המתאים לכך, אבל במקביל הייתי במיטבי ועשיתי הכל כדי שזה ימשיך – בלי לחשוב האם אנחנו נתחתן אלא להנות מהרגע באשר הוא – לחגוג זוגיות. לדוגמא, חילקתי לו "מדליות" (מחמאות המותאמות לצורת החשיבה הגברית), נדהמתי לגלות כמה שיש לזה השפעה חיובית על הקשר שלנו (אגב, גם זה היה קשה עבורי, אבל מרוב תירגולים, זה הפך להיות טבעי לי).

כל קשר הינו בסיס טוב לתרגולים, גם אם זה לא יניב חתונה זה עדיין בית ספר לזוגיות, תמיד. אז תרגלתי דרכו את פיתוח החלק הילדי שלי מהפנטגרם. ה"הורה" וה"בוגר" שלי היו חזקים והייתי צריכה לעבוד על לתת לילדה שבי יותר מקום. באופן אירוני, הדרך לפתח את הילדה היתה לא אחרת מאשר לאבד שליטה, להתמסר לתהליך ולהנות מכל רגע ולבקש את מה שבא לי מבלי לחשוב על התוצאות. ואוהו כמה שעשיתי את זה (אפילו צנחנו יחד בצניחה חופשית, בדייט חמישי, מה שבחיים לא הייתי מאמינה שאסכים אי פעם, וכאן... סמכתי עליו).

ההתמסרות הזו, היא זו שעזרה לי, בין היתר, לנהל את הרגשות ולהצליח לפתוח את הלב כאשר הגיע שלב האינטימיות (השלב השלישי בשלבי התפתחות קשר זוגי), ושאז בחרתי במודע להתאהב בדוד, ולהכנס להרפתקאה הזו ולבדוק לאן זה יקח אותנו. ההתמסרות והאהבה התפתחו בד בבד, ככל שהתמסרתי כך התאהבתי. אבל, מכיוון שזה עדיין היה רק שלב האינטימיות ולא שלב האירוסין, באיזשהו מובן עדיין חסמתי את עצמי (באופן לא מודע) מלהתאהב בו עד הסוף. גיליתי את זה רק ביום שדוד הציע לי נישואין. ביום ההוא, אחרי שהסכמתי להינשא ולהתמסר אליו טוטאלית  - פתאום פרץ של אהבה שלא הכרתי קודם התפתח בי כלפיו. באותו רגע הבנתי, שתת-המודע שלי עצר בעדי להתאהב בו 100% כל עוד לא הרגשתי בטחון מלא ביחסים, כל עוד לא הייתי בטוחה שהוא בוחר בי ממש, תת-המודע הגן עליי שלא אפתח את הלב עד הסוף. והיום, האהבה שלנו רק פורחת יותר ויותר ברוך ה'.

וגם היום, שהזוגיות שלנו ב"ה על המסלול הנכון, אנחנו עדיין עובדים עליה. עבודה על זוגיות היא נצחית. תמיד צריך לתחזק אותה, לשמר אותה ולבחור בה כל יום מחדש!!! איך אומרת יעל לב-אור: לא באנו כדי לנוח... J אז דוד ואני כל יום בוחרים אחד בשניה ומזכירים לעצמנו שמה שהכי חשוב זה שאנחנו כאן אוהבים ולא אוייבים, שאנחנו יחד עם האהבה שיש בינינו יכולים לגבור על כל דבר וכל אתגר בעז"ה. האהבה תנצח! ויחד אנחנו על דרך המלך...

מאחלת לכל מי שעדיין אינו בזוגיות, שתמצאו את האומץ בליבכם לבחור בזוגיות.

זה באמת בידיים שלכם!!!


שלכם, יעל סויסה

הרגישו חופשיים לפנות ליעל סויסה
במייל 456mhy@gmail.com
או בטלפון 050-4744457



 


יעל לב-אור, יעל סויסה וארי לב-אור
התמונה צולמה בכותל, לאחר החתונה של יעל סויסה, ב 30/5/14

 
 
האם כבר קראתם את "המדריך לדייטים מוצלחים" שלנו?

אם לא - הורידו אותו עכשיו, זה בחינם!

 
 
 
  טלפון ליצירת קשר: 058-5350535 כל הזכויות שמורות - הכל יחסים 2009-2017