הבלוג  של  יעל
איינשטיין היה אומר שאני לא שפויה

אז לפני עשרות שנים אני הייתי בלגניסטית רצינית, למושג "סדר" לא היתה שום תמונה מוחשית אצלי. אבל כשעברתי לבית אריה, הבנתי שאני חייבת ללמוד לייצר סדר. אז עשיתי אימון ולמדתי להיות מסודרת, למדתי לא ליצר בלאגן עם שאלת קסם אחת פשוטה: כל מה שהנחתי שאלתי את עצמי האם זה היעד הסופי שלו. כשארי הגיע אלי לביקור הוא ציין שהבית נראה כמו מוזיאון עד כדי כך האימון הצליח. אז למדתי לא לייצר בלאגן.

אבל כיום אני אמא לשתי בנות, שיודעות לייצר בלאגן, הן מקצועניות בלייצר בלאגן. גם כשאין צעצועים וחפצים בסביבה שלהן הן מצליחות למצוא משהו כדי לבלגן אותו. וככה בשלוש שנים האחרונות אני כל הזמן מנסה לייצר סדר ולא ממש מצליחה. אני יודעת לא לייצר בלאגן, לייצר סדר זה כבר מאמץ הרבה יותר גדול. אז בהתחלה חשבתי שהבית קטן, כי עברנו לאיזו יחידת דיור זמנית ואחר-כך חשבתי שהבית לא שלי ואני לא אוהבת אותו, גרתי בבית של ההורים שלי עם אחותי. ולפני חצי שנה שכרנו בית גדול ומרווח שבו לכל דבר יש את המקום שלו. אבל כשעברנו בדיוק אלה (הבת שלי) נכנסה לכיתה א', ועברתי אימון עיסקי שדרש הרבה זמן, ומכרתי... וקניתי... ושתו לי ואכלו לי. לכל אחד יש את תחום העיוורות שלו, אז גם אני "הסנדלר העיוור" פתאום אחרי כמה שנים קולטת שאני מאשימה נסיבות חיצוניות (מוקד שליטה חיצוני) במה שעובר עלי ולגמרי מתעלמת מהעובדה שהכל עניין של בחירה וסדרי עדיפויות. ברור שאם סדר היה הדבר הכי חשוב לי, הייתי חיה היום בבית מסודר לתפארת מדינת ישראל. אבל העסק, הבנות, הזוגיות, החברות שזקוקות לי. הכל דוחה שבת, כלומר סדר.

נפקחו לי העיניים והחלטתי להקפיץ את הסדר לראש הרשימה. במשך שבוע ימים הלכתי לישון כל יום בשלוש לפנות בוקר,    כי זה שהחלטתי שסדר מאד חשוב לא הופך את שאר הדברים ללא חשובים. אחרי השבוע הזה "נשברתי" נכנסתי לעצבות עם נגיעות של ייאוש "אני לא יכולה לנצח את זה". אבל אני, אני לא אתייאש אני אנצח את הבלאגן שלי. ככה במשך חודשיים כל שבוע עשיתי תוכנית פעולה כיצד אגבור על הבלאגן. וכל שבוע אותו סיפור אני רק מתחילה לסדר וכבר מתבלגן. חבר טוב פעם אמר לי "אנשים לא מתכננים להיכשל, הם נכשלים בתכנון" ואני תכננתי נכשלתי ותכננתי ונכשלתי. אבל אני עקשנית ושוב ושוב ושוב. בדיוק כמו שהיה כשהייתי רווקה, שנים שוב ושוב ושוב יצאתי לדייטים, כל שנה מחדש הייתי נחושה שהשנה הזו אני מתחתנת, השנה הזו זו השנה שלי. וכל שנה עשיתי בדיוק מה שעשיתי שנה קודמת והתוצאות היו זהות. נשארתי לבד.

והנה השבוע נפל לי האסימון, אינשטיין היה אומר עלי שאני לא שפויה. כי בעיניו מי שעושה את אותה פעולה ומצפה לתוצאות שונות הוא לא שפוי. וזה מה שאני עושה בחודשים האחרונים, מתכננת ונכשלת ומתכננת ומתייאשת שזה לא מצליח. לא פלא שאני מרגישה מיואשת, שאין סיכוי שאי-פעם יהיה סדר, הכל אשמתם של החיים שלי, הם עמוסים מידי,  אני מחויבת מידי, אני לא משחררת ועוד האשמות כאלו ואחרות על המצב העגום. לא פלא. אין לי כלים אחרים, עשיתי מה שידעתי וזה לא עזר, אז מה הפלא שאני מיואשת. השקעתי אנרגיה ומאמץ שלא הובילו לתוצאות הרצויות. כל מה שאני צריכה לעשות עכשיו זה לשנות אסטרטגיה, ללמוד ממצליחים. הרי אני לא האימא היחידה שיש לה שתי בנות ובעל שמפזרים סימני דרך בכל מקום שהם נמצאים, אני לא האימא היחידה שעובדת משרה מלאה וקצת, אני לא האימא היחידה שאין לה עוזרת. בטוח יש מלא נשים ללמוד מהן, רק צריך להסתובב בחברה הנכונה, ללמוד מהאנשים המתאימים...

שלכם, יעל

קרה לכם משהו דומה? יש לכם מה לשתף? כיתבו את תגובתכם, חשוב לנו לשמוע!


♥   אם אתם רוצים לעזור לחברים שלכם תמליצו להם עלינו   ♥
♥   אם אתם רוצים להודות לנו תמליצו לחברים שלכם עלינו   ♥

 

 
  טלפון ליצירת קשר: 058-5350535 כל הזכויות שמורות - הכל יחסים 2009-2017