הבלוג של יעל
השמות - בדויים, הסיפור - מהחיים
    

מציאת זוגיות בצל השכול
בלוג מיוחד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

דן שכל את אחיו הבכור והמוערץ כשהיה בן 13. הם היו מאד קרובים, והקשר ביניהם רק התחזק כשאחיו התגייס, והיה מגיע עם מדים ונשק הביתה. זה היה כאב ושבר גדול לכל המשפחה כשהוא נהרג במלחמה.

כל משפחה ודרכה להתאבל ולזכור. במשפחה של דן ההנצחה תפסה חלק גדול: טיול לזכרו ביום הולדתו, ובכל שנה האזכרה - טקס גדול בבית, עם ספרים שהוא אהב, ושירים וסרטוני וידאו.
"כאילו לא עבר הזמן, הוא ממשיך לחיות בתוכנו, כל הפעילות שאנו עושים לזכרו מקפיאה את הזמן. לפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו מארגנים לו מסיבת הפתעה והוא כבר יכנס בדלת".
 
דן הגיע לאימון בגיל 35. היו לו עד אז 3 מערכות יחסים משמעותיות של 4-6 חודשים: עם אחת הם חשבו לעבור לגור ביחד, אחת הוא עזב ובאחת הם נפרדו ביחד.
 
מבחינתו, לא היה שום קשר בין היחסים הזוגיים שלו לכך שהוא בן למשפחה שכולה.
 
כשפגשתי אותו הוא היה בקשר של חצי שנה, והיה עליו לקבל 'את ההחלטה'. הילה היתה חמודה, אבל הוא לא היה בטוח שהוא רוצה אותה, לא התאים לו חיים רציניים מדי. עד לאותו זמן היתה להם זוגיות קלילה. היא היתה דיילת, הוא התגעגע הרבה, היא מילאה את הרצון שלו למרחב, היא היתה יותר בחו"ל מאשר בארץ. כשנגמר לה החוזה היא עברה לגור איתו, המעבר היה לו די קל כי היא במילא רוב הזמן לא נמצאת. הוא שילם 2/3 מההוצאות על הבית היא 1/3. זה גם השתלם לו כלכלית, גם היה מאד פרקטי כי לא צריך לתאם אצל מי נפגשים ומתי. פשוט גרים ביחד. יחסים שתפורים עליו. 
 
אבל פתאום היא באה לו ביציאה שהיא שוקלת לקבל 'תפקיד שטח' בארץ, ככה היא תהיה קרובה, נמאס לה מ"לבלות" בבתי מלון ולחיות על מזוודות. עכשיו כשיש בית שכייף לחזור אליו היא רוצה להיות בו יותר. הוא אמר לי משפט שמאז תמיד הולך איתי: "למה נשים חייבות להרוס דווקא כשהכל מסתדר?!". היא התחילה לשאול אותו שאלות מלחיצות "כמה ילדים אתה רוצה?",  "איפה אתה רואה את עצמך חי כשיהיו לך ילדים?" וכו'. הוא הגדיר אותן "שאלות סוף"
"למה 'סוף'?" שאלתי
"היא רוצה להתחתן. אני מכיר את התרגולת הזו, 'שאלות הכנה'. כשאישה רוצה להתחתן יש רק כיוון אחד שהיא מוכנה ללכת, אי אפשר לנהל מו"מ הגיוני, היא כבר לא מוכנה להמשיך בקשר כמו שהוא, לא משנה כמה טוב הוא עובד".
יש טכניקת אימון ששואלת "למה? מה יקרה?" כחלק מהתהליך קבלת החלטה. המטרה - להבין את כל האספקטים של האופציות השונות, כדי לבחור את הטובה ביותר. השתמשתי בטכניקה הזו:
"אם תתחתנו מה יקרה?"
"הכל יהרס"
"ואם יהרס מה יקרה?"
"סתם, באסה, להתחיל מחדש"
"ואם תתחיל הכל מחדש, מה יקרה?"
"אז שוב נקשרים. נדמה שמצאת מישהי שמבינה אותך ואז מגיעות הדרישות להתחתן"
"ואם תתחתן מה יקרה?"
"זה ייהרס"
היינו בלופ הזה שלוש או ארבע פעמים. הוא התעצבן, התעייף מהשאלות החוזרות, התבדח שנגמר הזמן והוא צריך ללכת, אבל אני התעקשתי להמשיך. יש שלב בתהליך הזה שאם מתעקשים ולא מתייאשים מהלופ, המוח פתאום שולף תשובות חדשות, ממעמקי הלא-מודע.
"מה יהרס?" שאלתי
"הטריטוריה שלי. המרחב הבטוח. זה כואב מדי לתת למישהו להיות כל כך קרוב ואז הוא עוזב".
(שמתי לב שהוא השתמש בלשון זכר)
"למה שהוא יעזוב?" שאלתי
"כי שכול זה חלק אינטגרלי מהחיים".
זוהי נקודת חסד באימון, כאשר המתאמן מבין פתאום שהוא רווק כל-כך הרבה שנים, לא "כי זה הגורל שלו", אלא כי הוא עשה שוב ושוב בחירה (לא מודעת) לא להיות בזוגיות.

היה לנו דיון ארוך של מה יכול לקרות אם הוא יתן להילה להיכנס לטריטוריה שלו, להתקרב מאד. הוא החליט שלא מתאים לו הקונספט של זוגיות ארוכה, לא מתאים לו לאבד מישהי קרובה
אם זה בגלל מוות, או שהיא פשוט הופכת להיות משמעממת ולא חיננית - בעיניו גם זה נחשב לאבד אישה.
הוא בחר עתה באופן מודע לחיות במערכות יחסים קצרות. יש לו חבר גרוש שככה הוא חי, אין לו (לחבר) כוונה שוב לגור עם מישהי, ילד אחד זה בהחלט מספיק לו. עוזרת שמטפלת בכל ענייני הבית, זאת דרך החיים שהחבר בחר, אולי זה גם מתאים לו.  דן היה שלם עם הבחירה והבהירות שהוא קיבל. 
 
היה קשה להפרד מהילה, אבל הוא נפרד ממנה, ובמשך תקופה ארוכה לא שמעתי ממנו.
 
 
חצי שנה אחרי זה הוא יצר שוב קשר. "רק עצה קטנה" הוא ביקש. הוא שוב יוצא עם דיילת (הוא גילה את באר הזהב שלו), זוהר שמה, כבר כמה חודשים. היא היתה איתו במסיבת האזכרה לאחיו (הוא באמת השתמש במילה מסיבה), ושם... היתה דרמה משפחתית גדולה. אחותו, בת 32, בעקבות הטיפול הפסיכולוגי שאליו הלכה, "התהפכה לו" וצעקה לפני כולם על האימא שהיא צריכה לחגוג ככה את ימי ההולדת שלהם (שלה, ושל דן). הם הילדים שחיים, שמאז שאחיו נהרג הם הפכו להיות ילדים סוג ב', האח המת יותר חשוב מהשניים החיים והגיע הזמן לתת לאחיו ללכת ולהתחיל לחגוג את החיים.

דן מאד כעס על אחותו "המפונקת הזו רק עסוקה בעצמה כל הזמן, רק חושבת שמגיע לה הכל, אבל היא צריכה להגיד תודה על כל מה ההורים עשו בשבילה. היא לא מבינה מה זה כאב של אמא".
לה הכי קל היא לא היתה קרובה אליו, היא לא מרגישה מה שכולם מרגישים, היא לא היתה קרובה בכלל לאח שנפל. הוא חזר כמה וכמה פעמים על המשפט שהיא לא היתה קרובה לאח ולכן קל לה יותר מכולם.

אבל הסיבה שהוא התקשר היא בגלל שזוהר (החברה שלו) אמרה לו שאחותו צודקת, זה ממש הסעיר אותו שהיא יכולה לומר דבר כזה ומה זה אומר עליה, ומה מצפה לו ממנה, אז הוא רוצה להיפרד. אלא שהיא באמת משהו מיוחד, וזה לא קל לו לחתוך, אז הוא רצה לוודא איתי שזה באמת סיבה מספקת לעזוב מישהי בגלל שהיא לא מבינה מה זה שכול. 
 
עשיתי איתו תהליך, כאשר המשפט שהיה השער לתת מודע שלו היה "היא לא היתה קרובה ולכן קל לה יותר". השתמשתי הפעם בקלפי מודעות. הרבה פעמים הם עוזרים לשפוך אור על פינות אפלות ומוסתרות של התת-מודע. דן הבין שהוא בעצמו מעדיף לא להתקרב כדי לא לכאוב, ככה קל לו יותר, בדיוק כמו שלאחותו קל יותר. אבל הפעם קשה לו ללכת ולוותר על זוהר. הוא היכה על חטא: "קירבתי אותה יותר מדי. נתתי לה לעזור לי להכין את המצגת לאחי. זאת היתה טעות". למרות הקושי, הוא החליט שהדבר הכי נכון זה להיפרד. אז ביקשתי שייתן לי חודש - ורק אז שיפרד ממנה.
 
בחודש הזה בנינו בעזרת אסטרטגיית תשאול את הביטחון שלו בעצמו, את האמונה שגם אם הוא יצטרך להפרד ממנה הוא יהיה בסדר, לא כמו ההורים שלו ובעיקר אימא שלו שהפכה להיות אישה אחרת מאז אחיו נהרג

בשלב הראשון הוא דיבר עם כמה גברים ששכלו נשים, ושאל אותם מספר שאלה אחת ממוקדות שהכי חשובה לו: "האם אתם נהנה מדברים כמו שהיה לפני או שהכאב מעיב על הכל?". להפתעתו, הוא קיבל מגוון רחב של תשובות. בשלב השני הוא דיבר עם גברים שהתחתנו שוב, אחרי ששכלו אישה, ושאל אותם "האם האישה שעכשיו קרובה אליכם כמו האישה הראשונה?"  גם כאן הוא קיבל תשובות מגוונות.

מה שהיה חשוב זה לא התשובות שהוא קיבל, אלא התהליך שהוא עשה, כשפגש את השכול דרך הכאב שלו. עד אז הוא פגש את השכול דרך ההנצחה, דרך אימא שצריך לשמור עליה "שלא תתפרק". בתהליך התשאול הוא יכול היה לפגוש את הכאב שלו, באופו עקיף ולא מאיים, דרך החיבור עם מגוון אנשים אחרים שעברו חוויה דומה.
 
אני זוכרת היטב את הדבר הראשון שאמר לי אחרי שעשה את התשאול: "אני מה-זה פחדן. אחותי צדקה... הגיע הזמן לחיות."
הוא בחר להשאר עם זוהר.
שם הסתיים האימון.
זה היה לפני כמה שנים. אני לא יודעת אם הם התחתנו או לא, ומה הסטטוס הזוגי שלו היום.
אבל ברור לי שבתהליך הוא פרץ כמה מחסומים חשובים שמעולם אפילו לא חשב שהם קיימים.

שלכם באהבה

יעל לב-אור



 
 
 
 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
  טלפון ליצירת קשר: 058-5350535 כל הזכויות שמורות - הכל יחסים 2009-2016