הבלוג של יעל
הסיפור - מהחיים
    

לא אתן לבושה לעצור אותי!


לפני זמן מה כתבתי שאני מצפה מהמתאמנים שלי לחשוף את הבושות שלהם בפייסבוק, כי ממילא כולם רואים את האמת ואנשים סתם עושים מאמץ להסתיר את מה ש obvious. זה מתיש ובעיקר מרחיק את הזוגיות שהם כל כך מחפשים. אז אני מצפה מעצמי גם. סיפרתי על "מיכאל" וחווית אי השפיות האישית שלי (אגב תודה על התגובות, ולכל אלה שביקשו שאכתוב עוד על הנושא, מבטיחה... בקרוב)

היום אני רוצה לדבר על... עודף המשקל שלי.
אבל לא מהכיוון של קלוריות וקילוגרמים אלא מכיוון של ניהול-דחפים.

נכון המשקל שלי 112 קילו, מספר מבאס לאללה. והייתי שמחה להיות יותר רזה.
אבל עם קצב החיים שלי וסדרי העדיפויות שלי, אני נפגשת עם מראה במקרה הטוב פעם ביום וזה לכמה דקות, אז בכנות אלה הרגעים היחידים שהמראה שלי לא לטעמי. רוב הזמן אני בכלל לא בדיאלוג עם הגוף שלי ועם המראה שלי וזה רוב הזמן לא מפריע לי. 
האמת, כל מה שאני רוצה לעשות עם עצמי ועם הגוף שלי אני עושה.
משחקת מטקות בחוף הים בבגד -ים, מסתובבת עירומה בפסטיבלים באשרם, קונה את הבגדים שאני אוהבת.  אז אם כל-כך טוב וורוד אז למה אני כותבת בלוג?!


זיהיתי שיש שתי סיבות מרכזיות שמפריעות לי:

א. חברתי: כידוע, להיות שמן אינו נחשב להצלחה בחברה שלנו. ואני נורא רוצה להיות מהמצליחנים האלה שהכל מושלם אצלם: הילדות תמיד מתוקתקות, הבית תמיד מסודר ונקי עם ריח של בישולים ועוגה תוצרת בית, יחסי זוגיות נפלאים, קריירה מצליחה וכמובן אהובה על הבריות.
אז, חלק מאלה לא מתקיימים, חלק כן, אבל השומן... מה לעשות, בולט. מבחינתי להסתובב שמנה זה כמו להסתובב עירומה (ולא רק בפסטיבלים) החולשה גלויה לא ניתנת להסתרה.

ב. הדחף שמתעורר: זוכרים את הסרט "חנות קטנה ומטריפה"? יש שם פרח תאוותן שמבקש אוכל וכל הזמן גדל וגדל, והדרישות שלו רק הולכות וגדלות "!!!Feed me Seymore"
אז ככה אני מרגישה 10 ימים בחודש, כאילו יש מפלצת בתוכי שמהרגע שאני פותחת את העיניים בבוקר עד שאני עוצמת אותן, המפלצת רק דורשת ודורשת עוד ועוד.
ואז אני מזכירה לעצמי שאם יש 
אנורקסיות שמצליחות לנצח את הדחפים הכי ראשוניים של הגוף ולא לאכול ולהרעיב את עצמן, אז קטן עלי המפלצת הזו, אני אנצח אותה.
שלושה / ארבעה ימים אני מנצחת! ואז אני נחלשת, נחלשת, נחלשת... ואז מתעוררת באמצע הלילה כדי לאכול בלי לשים לב מה וכמה אכלתי. שוב הצמח ניצח ונפתח מעגל האכילה. התמונה הראשונה שאני רואה לנגד עיני רוחי כשאני פותחת את העיניים זאת העוגה שאני רוצה לאכול, מה שאני לא אוכלת לא מספק ואותי, כי אני רוצה רק מתוק, כל היום אני עודפת את המתוק, או שלא ועוד פעם או שלא וכמה ימים או שלא. 

אז זה הקושי. אני מצפה מעצמי לנהל את הדחפים האלה וחלק מהזמן אני מצליחה וזה עושה לי הרגשה נפלאה, אבל, בחלק אחר הם מנהלים אותי. לגמרי.

אני יכולה לשתף שבשנים האחרונות ניסיתי  המון דברים:  מרפאים, הילרים, רופאים, דיאטנים, מאמני כושר....  זה תמיד התחיל טוב אבל אחרי 3-4 חודשים משהו היה משתבש ואיתו יכולת הניהול שלי.

אחרי הבלוג הזה שוב אהיה מוצפת במאות (אלפי?) פניות של אנשים שירצו לעזור (ותודה תודה תודה, לכל מי שעברה לו מחשבה עכשיו על איך אפשר לעזור לי), ואסתכל על כל עשרות אם לא מאות השמות ומספרי הטלפון ששלחו לי ולא יהיה לי מושג למי להתקשר קודם. ובכל מספר אראה גם את התקווה שלי להצלחה, הפתרון האולטימטיבי למצבי, אבל גם את הכישלון הבא שלי.

התחלתי עכשיו דרך חדשה. מאמן שעזר לי הרבה לאורך כל הדרך, חדר כושר, שינוי אירגוני בחיים שלי ובעסק. וכמובן אני לגמרי משוכנעת שהפעם זה משהו אחר, הפעם זה יצליח, המאמן שונה אני שונה, הפעם עליתי על הדרך!
בדיוק כמו שהרגשתי וחשבתי בכל הנסיונות שלי ב-7 שנים האחרונות.

לפני 15 שנים הייתי רווקה. 10 שנים חיפשתי זוגיות ולא הצלחתי להכנס לאף קשר זוגי משמעותי.
הייאוש, הביטחון שהולך ומתכווץ מניסיון לניסיון, הפחד שזה לא יקרה... ועוד "חברים" התחילו לחלחל.
אבל מנטרה אחת החזיקה אותי בכל הדרך והובילה אותי לחיי נישואים:
"אלה שלא מוותרים על החלומות משיגים אותם. זה אלה שפרשו בדרך שלא מגשימים"


גם עכשיו, למרות שיש רגעים שבא לי לוותר, שנמאס לי מהמאבק, נמאס לי מההצלחות הקצרות שלא מחזיקות, בתוכי עדיין יש כוח יותר חזק שיודע שבסוף אמצא את הדרך שלי לרסן את הדחפים. עשיתי את זה בעבר, וגם אם אבדה לי דרכי,  אין בליבי ספק שאמצא אותה.
כי אני לא מוותרת על החלומות שלי.


שלכם באהבה
יעל לב-אור

 

 

 
 

 

 
האם כבר קראתם את "המדריך לדייטים מוצלחים" שלנו?

אם לא - הורידו אותו עכשיו, זה בחינם!
 
  טלפון ליצירת קשר: 058-5350535 כל הזכויות שמורות - הכל יחסים 2009-2017